התייבשות, מכת חום והיפונתרמיה- חלק ב’

 

התייבשות

כמות הנוזלים בגופו של האדם הינה כ-70 אחוזים ממשקלו. לשמירה על נפח הנוזלים, חשיבות רבה לקיום פעילות תקינה של מערכות הגוף. לכן, אין “לתרגל” את האדם להמעיט בשתייה ואין להרגילו שלא לשתות. תוצאות ההתייבשות חמורות גם כשהיא קטנה יחסית.

אובדן של 5% מהווה סכנה בריאותית (השווה ל- 3.75 ק”ג באדם שמשקלו 75 ק”ג) והתייבשות מעל 7% מסכנת חיים.

 

הגורמים להתייבשות

פרופ’ אפשטיין: “התייבשות מקורה באבדן נוזלים מהגוף, בעיקר באמצעות זיעה, שלא ניתן להשלימם באותו הקצב בו הם אובדים. מצב זה מכונה ‘התייבשות מרצון’. כמו כן, הרגשת הצמא (הגירוי לשתייה) מתעוררת רק אחרי שאבדו כשני אחוזים ממשקל הגוף (פחות משני ליטרים בקרב מי ששוקל 75 ק”ג). במצב זה, קשה למלא את הפער בבת אחת, שכן בתנאי מאמץ וחום, קצב פינוי הנוזלים מהקיבה יורד ולכן קצב ספיגת הנוזלים מואט”.

 

לכן, הדבר הטוב ביותר הוא מניעת התייבשות. רבים מהמתאמנים דואגים לשתיית מים סביב האימון – לפניו, במהלכו ולאחריו ותופעה רווחת היא אי-שתייה מספקת במהלך שארית היום. יש לשמור על צריכת נוזלים מספקת לאורך היממה על מנת לשמר מצב רווי. יש לשתות גם ללא תחושת צמא ולמי שמתקשה בכך, יש עדויות כי עם הגברת כמות השתייה, גוברת תחושת הצמא.

 

בזמן מאמץ, מרביתם המים האובדים מהגוף הם בזיעה ועל כן, מניעת ההתייבשות הינה פשוטה – שתיית כמות מים השווה לכמות המים האובדים בזיעה. דרך פשוטה לדעת כמה נוזלים גופכם מאבד במהלך ביצוע מאמץ גופני היא בעזרת ביצוע שקילה לפני ולאחר מאמץ. כמובן שיש לחזור על הבדיקה בתנאים משתנים (עונות השנה, ענף הספורט, זמן אימון ומשכו). כמו כן, על השתייה להיות בתדירות של 10-15 דקות וכ- 180-240 מיליליטר.

 

כיצד מטפלים?

פרופ’ אפשטיין: “הטיפול בהתייבשות ניתן בהחזרת נוזלים לגוף. אם הנפגע ער ומסוגל לשתות, יש להשקותו במים. אם הכרתו מעורפלת, יש לתת לו עירוי נוזלים דרך הווריד.”

היפונתרמיה

במחקר שהתפרסם ב- New England Journal of Medicine  (אפריל 2005), נבדקו רצי מרתון בוסטון (שנת 2002). בקרב 62 רצים מתוך 488 רצים (13%) שנבדקו בסיום הריצה, נמצאה ירידה חדה בריכוז הנתרן בדם ושלושה רצים היו בסכנת חיים. החוקרים מציינים כי ‘הרעלת מים’ (היפונתרמיה) התרחשה בעיקר בקרב רצים שהכריחו עצמם לשתות לאחר כל מייל, סיימו את המרתון לאחר יותר מ- 4 שעות והיו בעלי משקל גוף נמוך (בעיקר נשים).

בגוף קיימת שמירה על מאזן תקין של נוזלים ומלחים באופן קבוע בין מדורים תוך וחוץ תאיים. היפונתרמיה היא מצב בו קיים חוסר יחסי של נתרן לעומת מים, העלול לנבוע ממצב בו יש עודף מים ורמת מלחים תקינה. היפונתרמיה יכולה לנבוע ממספר גורמים. בהקשר של מאמץ גופני, שתיית מים בעודף מעבר לצורך הפיזיולוגי מובילה להיפונתרמיה ונקראת ‘הרעלת מים’, אך יש לציין כי הסיכוי לכך קטן. גם במצב של שתיית יתר מועטה, הגוף “ידע” להגן על עצמו, בעיקר כשהתזונה תקינה. בקרב אנשים המאוקלמים לחום ו/או מאומנים, ריכוז הנתרן בזיעה נמוך יותר, בתנאי שהתזונה שלהם מאוזנת, והיפונתרמיה עלולה להתפתח רק לאחר שעות רבות של מאמץ המלווה בשתיית מים בלבד.

כיצד נאבחן היפונתרמיה?

ככל שרמת הנתרן בדם נמוכה, כך מתחדדים התסמינים והביטויים הקליניים של היפונתרמיה. כאשר רמות הנתרן בסרום נמוכות מהרגיל (פחות מ- 135 מא”ק/ד”ל), מופיעות בחילות, הקאות ותשישות. כאשר רמות הנתרן נמוכות מ- 125 מא”ק/ד”ל מופיעים כאבי ראש, בלבול, הפרעות בהתמצאות במקום ובזמן, אי שקט פסיכומוטורי, קוצר נשימה, נשימה מהירה, התכווצויות שרירים, או בצקת ריאות. כאשר רמת הנתרן נמוכה ביותר (מתחת ל- 120 מא”ק/ ד”ל), חל ערפול ואבדן הכרה, פרכוסים והפרעות בנשימה וקיימת סכנת מוות עקב בצקת ריאות ובצקת המוח.

הדרך המדויקת ביותר לאבחנה היא על-ידי בדיקת נתרן בדם. בתנאי שטח, המדד העיקרי המחשיד להיפונתרמיה הוא עלייה במשקל בסיום הפעילות. בנוסף, רמת נתרן ירודה עלולה לגרום לבצקת בעור. בשונה ממכת חום, טמפרטורת הגוף אינה עולה בעת היפונתרמיה.

 

כיצד נמנע מהיפונתרמיה?

תכולת הנתרן בזיעה פוחתת כאשר אדם בכושר גבוה יותר ומאוקלם לתנאי חום. לכן, המאומנים פחות ובעיקר המבצעים מאמץ בעומס חום יחסי, חייבים לנהוג במשנה זהירות, כגון להוריד עוצמת מאמץ (נפח, עצימות) בשרבים הראשונים של עונת האביב או בביצוע תחרות בחוץ לאחר תקופת אימונים על הליכון/ טריינר בחדר ממוזג.

לרוב, התזונה של העולם המערבי מספקת את כמות המלח הנדרשת לגוף. מתן תשומת לב צריך להיעשות בקרב מתאמנים המקפידים על תפריט של צריכת מלח נמוכה מכוונת, בקרב העוסקים במאמץ גופני אינטנסיבי ובקרב מתאמני סיבולת שאינם צורכים אנרגיה אלא מים בלבד. כאמור, מומלץ למתאמנים השונים לבצע בדיקת כמות הנוזלים האובדים בזיעה, אותה ניתן לבצע בעזרת מדידת הפרשי מסת הגוף לפני ואחרי מאמץ גופני (ובהתחשב בכמות הנוזלים שנצרכה בזמן המאמץ).

כיצד נטפל בהיפונתרמיה?

הטיפול הראשוני הוא הפסקת השתייה; וברמת צוות רפואי – מתן תמיסה עם אלקטרוליטים.

לסיכום, יש  לנקוט בכל הצעדים כדי להימנע מאחת מהתסמונות המוזכרות – מכת חום, התייבשות והיפונתרמיה, הן מבחינת אימונים והן מבחינת התזונה. חשוב לדעת להבחין בין התסמונות השונות, על מנת שלא לתת בשטח נוזלים לאדם השרוי במצב של היפונתרמיה  וכך לגרום להחמרת מצבו. תשומת לב צריכה להינתן לנושא הלחץ הסביבתי ו/או האישי בעידוד ספורטאים לעשות מעבר ליכולתם במצב נתון, מה שקורה פעמים רבות באימון במסגרת קבוצה או באירוע ספורטיבי, תחרותי או אחר.

מקורות:

 

Nutrition and Athletic Performance, Joint Position Statement. American college of Sports Medicine, American Dietetic Association of Canada. Medicine & Science in Sports & Exercise, 2009 (709-723+)

ISSN exercise & Sport nutrition review: research & recommendation.  Journal of International Society of Sports Nutrition. 2010 (1-43).

Hyponatremia among Runners in the Boston Marathon. C.S.D Almond et al. N.Engl.J.Med. 2005. 352: 1550-6.

חומר לימודי אוניברסיטאי, הסמכות

הסכנות בשתיית – יתר במרוצים ארוכים. דר’ רפי וישניצר ודר’ אבנר רשף. אינטרנט.