האם לספורטאים ולספורטאיות יש דימוי גוף גבוה או נמוך בהשוואה לאלו שאינם ספורטאים? האם יש הבדל בדימוי גוף ובהתעסקות עם משקל בין ספורטאים לספורטאיות?
האינסטינקט אומר שהעיסוק בספורט מעלה את דימוי הגוף וההערכה העצמית. מנגד ניתן לחשוב כי בקרב אלו העוסקים בספורט רמת המודעות והדרישה לגבי עצמם הינה גבוהה יותר ובכך פער רב יותר בין הרצוי למצוי.
טבע האדם הוא לערוך השוואה תמידית לאלו הסובבים אותו. האם הימצאותם של ספורטאים בסביבה בריאה יותר, כזו שעוסקת בספורט מעלה את רף שביעות הרצון, דבר העלול להשפיע על ירידה בדימוי הגוף?
רמת מודעות גבוהה גורמת לנו לעסוק יותר בספורט ונהפוך הוא, העיסוק בספורט מעלה את רמת המודעות עוד יותר מעצם החשיפה לעולם זה. האם העיסוק בספורט אכן מוביל ליותר התעסקות עם המשקל שיבוא לידי ביטוי בדיאטות והפרעות אכילה?
דימוי גוף הוא תפיסה עצמית המתפתחת בקרב כל האנשים. דימוי גוף הינו ייצוג סובייקטיבי של המראה החיצוני, רגשות, תחושות והאופן שבו הפרט תופס את הגוף. מספר גורמים משפיעים על ההרגשה העצמית כלפי הגוף שלנו: נתונים אובייקטיביים, גורמים משפחתיים, גורמים חברתיים ותרבותיים ובריאות נפשית וגופנית. דימוי גוף מנחה את התנהגותנו ופעילותינו.
ממחקרים עולה כי בנות תמיד יצביעו על אידיאל רזה יותר עבור עצמן בהשוואה לדמות אידיאלית עליהם מדווח המין הגברי. נשים מביעות חוסר סיפוק ממבנה גופן, נוטות להפריז בהערכה של מידות גופן וקיים קשר בין הערכה מופרזת זו להפרעות אכילה. נשים נוהגות לעשות דיאטות מרובות יותר דבר המוביל לדימוי עצמי נמוך עוד יותר. גברים לעומת זו, מעריכים ריאלית יותר את גופם.
מחקרים על ספורטאים, הראו שהעיסוק בתחום הספורט תורם לדימוי גוף חיובי. במשך 20 שנים אחרונות עלתה באופן דרמטי השתתפותן של נשים בספורט. מרבית המחקרים על דימוי גוף בספורטאים התמקדו בגברים ואלו שנערכו בקרב נשים התמקדו בעיקר על אנורקסיה ובולימיה, והרי יש קשת רווחה יותר של הפרעות אכילה המעידות על בעיות בדימוי גוף.
כאמור, ממחקרים עולה כי דימוי גוף בקרב ספורטאים הינו גבוה יותר בהשוואה לאלו שאינם עוסקים בספורט, אך ניתן לצפות בהבדל בסוגי הספורט השונים. לדוגמא, נמצא כי לבוני גוף יש חוסר שביעות רצון מהגוף, הנעה לרזון ונטייה לבולימיה גבוהים יותר בהשוואה לרצים ולספורטאים מאומנויות לחימה. גם בקרב ספורטאים (נשים+ גברים) מענפי ספורט המדגישים רזון, בהם משקל גוף והופעה הם מרכזיים בהצלחה (כגון היאבקות, התעמלות, החלקה על הקרח וקפיצה למים) לבין אלו שאינם ספורטאים, נמצא כי הספורטאים קיבלו ציון גבוה יותר במדדים כמו הנעה לרזון, בולימיה וחוסר שביעות רצון מהגוף, וכי ספורטאיות מתעסקות יותר עם נושאי המשקל והדיאטות ובעלות רצון גבוה יותר לרזות בהשוואה לנשים מספורט “לא רזה” ולאלו שאינן עוסקות בספורט.
בהבדל בין גברים לנשים, ממצאים מצביעים על כך שבקרב ספורטאיות יש יותר הפרעות אכילה בהשוואה לגברים. 5.5% מהספורטאיות דווחו על התנהגות “טיהור” ( הקאות, שימוש במשלשלים) בהשוואה ל-2% מהגברים. העלייה בסיכון להפרעות אכילה בקרב ספורטאיות נובע מהלחץ הקיצוני הנוסף להיות גם רזות וגם בכושר טוב וכי מאמנים, שופטים וחברים לקבוצת האימון עשויים לעודד התנהגויות משקל לא בריאות.
גם במחקרים בהן ספורטאיות לא דיווחו על חוסר שביעות רצון מגופן, מרביתן היו בדיאטה.
עם העלייה במספרן של נשים העוסקות בספורט והצטרפותן של נשים לענפי ספורט שנחשבו גבריים, בנוסף להגברת הדגש לתרבות ספורט בתקשורת ובחברה המערבית, חשוב לבחון את השפעת ההשתתפות בספורט על נשים ויש חשיבות לבחון אלו ענפי ספורט שמים את הנשים בסיכון גבוה יותר לחוסר שביעות רצון מגופן ולהפרעות אכילה.
אם נסתכל על עולם הספורטאיות בארץ, מכיוון שמספרם של הבנות העוסקות בספורט הינו נמוך יחסית ורובן מתאמנות עם המין השני במסגרת קבוצות, הימצאותן בסביבה גברית עלול להובילם להתעסקות יתר בנושא המשקל ולדיאטות.
במחקרם של F.Pierce ועמיתיו (1991) שנערך בקרב 211 גברים ונשים (ספורטאים/יות ולא ספורטאים/יות) נמצא כי רוב הנשים העריכו את משקלן כגבוה מהאידיאלי ובוחרות אידיאל רזה יותר, ללא הבדל בין ספורטאיות ללא ספורטאיות. לעומת זאת, במחקר אחר של Wiggins ו-Moode (2000) שנערך בקרב 124 נשים, נמצא כי ספורטאיות הינן בעלות דימוי עצמי ותפיסת גוף חיוביים יותר בהשוואה ללא-ספורטאיות. ממצאים אחרונים אלו קיבלו חיזוק במחקר עדכני יותר שלRobinson ו- Perraro (2004) בו ספורטאיות סווג לענפי ספורט מהירות (שחייניות ורצות) או טכניקה (כדורעף וגולף). חוסר שביעות רצון מהגוף, הרצון לרזות ותחושת מבנה גוף רחב יותר מאשר הגוף האידיאלי, שלושת אלו נמצאו גבוהים יותר בקרב הנבדקות שאינן ספורטאיות בהשוואה לספורטאיות וללא הבדל בין שתי קבוצות הספורט.
ניתן להסיק שהשתתפות בספורט לא רק שעוזרת בשמירה על בריאות גופנית אלא בנוסף מעודדת דימוי גוף בריא יותר. קשה אומנם לדעת האם השתתפות בספורט מביאה לגישה חיובית עבור דימוי גוף או האם נשים עם גישה חיובית כזו נמשכות לספורט ובאופן דומה, לא ניתן לדעת האם נשים שאינן עוסקות בספורט יש להן גישת גוף שלילית יותר איתה הן מתחילות שתורמת להן לחוסר עניין בספורט או האם חוסר מעורבות בפעילות גופנית מהווה גורם סיכון לפתח גישה שלילית לגוף.
מכיוון שמרבית האינטראקציה של המתאמנת היא עם המאמן בשטח, עליו להבין כי אחריות רבה מוטלת עליו בנושא המדובר ומכאן, יישומים לעבודת המאמן:
חשוב כי ספורטאיות יתאמנו במסגרת אימון בה הן חשופות פחות ללחץ לגבי רזון.
רבות מהספורטאיות בתחום ה- outdoor וה- indoor (כמו ספינינג) מגיעות לאימונים ממקום ראשוני של רצון לרזות. על המאמן להבין כי לדיאטנן/ית בתחום הספורט מעצם הכשרתם בתחום, יש ראייה כוללת נכונה לגבי הנושא והתערבותו/ה הכרחית למניעת כניסת המתאמנת ללופ של רצון לרזות ואימונים אינטנסיביים. הנחייה צמודה ואישית לדיאטה נכונה בקרב אתלטיות תמנע חוסר איזון בצריכה וההוצאה הקלורית המובילים אותה להתעסקות שלילית עם האוכל והמשקל.
פעמים רבות רצון המתאמנת לא לפגר אחרי הקבוצה יוצר קושי בהשלמת אנרגיה תוך כדי אימון. על המאמן, ככל שמתאפשר, ליצור זמינות אכילה בצורת הפסקות אכילה בתדירות נכונה, במיוחד בזמן רכיבה, שיאפשרו הכנסת אנרגיה נאותה.
חשוב לזכור כי שיפור בדימוי גוף מחייב שינוי באופן החשיבה על הגוף ולא רק בשינויו וללא טיפול בכך- אין תועלת בטיפוח ההופעה החיצונית. הפרעות בדימוי גוף, התעסקות עם אוכל ומשקל הם מנת חלקן גם של נשים הנחשבות רזות ו/או ספורטיביות.
